<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימנים נ"ג—נ"ד</h1>
<h2>דף נח.</h2>
[שאלת ר' יעקב ישראל לר"ת]. ראשונה על היין. הנה היתה הברזא בחבית של יין תקועה ומהודקת כדרך שאר הברזאות ובאת ריבה אחת עברייה וכשכשה הברזא להוציא מן היין ולא יכלה, ותבא האמה והניעתה והנידתה ולא יצאה טפת יין לחוץ. ושאלתי את אדוני אם היין כשר. מי מדמינן לאגרדמיס גוי שקדח במינקת והעלה, ודקדקתי לפני מאור הגולה טעמא [דהעלה] דומיא דגוי שטעם את היין והחזירו הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נוגע ביין והיה מוצצו בנשימתו והניעו והנידו מותר דומיא דקנושקין [ע"ב ע"ב], דמתניתין דמס' זבין [פ"ד מ"ד] מסייע דמתניא בערובין [ל"ה ע"א] גבי שדה תבה ומגדל או דלמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ב ע"א] ואסור בשתייה. והשיב לי שהיין כשר מאחר שלא יצאה טפת יין לחוץ, ולכשיפנה ישנה לי דלא דמי ללוליבא. ועתה ישנס מתניו ויבינני מ"ט לא דמי, אם יש חילוק בדבר זה שיש שם בהיתר מתחילה לדבר שתחילתו באיסור גבי יין. [תשובת ר"ת לר' יעקב ישראל]. על הברזא שנדנד הנכרי ולא יצא מן היין כלל, ודימית אותה לאגרדמיס נכרי שקדח במינקת להתיר או ללוליבא לאיסור. לאגרדמיס לא דמיא דהא אמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס מה התם אם לא טעים לא היה אסור. ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא, דאם המינקת רפויה דלא הוי בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור הנדנד בלא העלה בשתייה כדאמרינן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה דאסרינן במתניתין [ס' ע"ב] בשתייה, אבל בהנאה לא מיתסר אלא אם כן העלה. והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קאתיא כדמוכח שמעתא דפריך וליתני ימכר כדקתני גבי חרם [נ"ח ע"א] אע"ג דהא אגרדמיס לא לנסך נתכוין. וללוליבא לא דמי לאיסור דלוליבא לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא, אלא בהדי דקא נחית נגע הגוי ביין בידיו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא מתכוין נגע ביין כדאמרינן גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה [ס' ע"ב]. וה"ג בפר"ח ובהלכות ובספרים ישנים בהדי דקא נחית נגע בחמרא. ומעשה שהיה כך היה, ולא משום נגיעה דלוליבא נקט. ואילו ברישא דלוליבא נגע בלא מתכוין הוי שרי אפי' בשתייה דחשבינן ליה כחו שלא בכונה [נ"ז ע"א], כדאמרינן נטל החבית וזרקה לבור בחמתו דשרינן אפילו בשתייה ומוקמינן ליה דקאזיל מיניה ומיניה [ס' ע"ב], ואינו יכול להשים חילוק בין נקט בידיה ולאזיל מיניה ומיניה. וכן היא שמועת הקדמונים, ועל דא אנא סמיך, אבל בהתיז את הצרעה ומדדו בקנה איכא כונת יין לפיכך אסור בשתייה, ואפי' למאן דגריס בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונטל בידו והוה ליה כהתיז את הצרעה, אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי היא כנוד מלא יין שביד גוי שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל מקום. ודמי לחביתא דאיפקע לאורכה דמסקינן אבל לפותיא שריא, אע"פ שיין יוצא דמעשה לבינה קא עביד, כ"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוה כגוף החבית וכדופנה ומותר בשתייה.
<h2>דף ס:</h2>
[שאלת ר' יעקב ישראל לר"ת]. ראשונה על היין. הנה היתה הברזא בחבית של יין תקועה ומהודקת כדרך שאר הברזאות ובאת ריבה אחת עברייה וכשכשה הברזא להוציא מן היין ולא יכלה, ותבא האמה והניעתה והנידתה ולא יצאה טפת יין לחוץ. ושאלתי את אדוני אם היין כשר. מי מדמינן לאגרדמיס גוי שקדח במינקת והעלה, ודקדקתי לפני מאור הגולה טעמא [דהעלה] דומיא דגוי שטעם את היין והחזירו הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נוגע ביין והיה מוצצו בנשימתו והניעו והנידו מותר דומיא דקנושקין [ע"ב ע"ב], דמתניתין דמס' זבין [פ"ד מ"ד] מסייע דמתניא בערובין [ל"ה ע"א] גבי שדה תבה ומגדל או דלמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ב ע"א] ואסור בשתייה. והשיב לי שהיין כשר מאחר שלא יצאה טפת יין לחוץ, ולכשיפנה ישנה לי דלא דמי ללוליבא. ועתה ישנס מתניו ויבינני מ"ט לא דמי, אם יש חילוק בדבר זה שיש שם בהיתר מתחילה לדבר שתחילתו באיסור גבי יין. [תשובת ר"ת לר' יעקב ישראל]. על הברזא שנדנד הנכרי ולא יצא מן היין כלל, ודימית אותה לאגרדמיס נכרי שקדח במינקת להתיר או ללוליבא לאיסור. לאגרדמיס לא דמיא דהא אמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס מה התם אם לא טעים לא היה אסור. ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא, דאם המינקת רפויה דלא הוי בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור הנדנד בלא העלה בשתייה כדאמרינן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה דאסרינן במתניתין [ס' ע"ב] בשתייה, אבל בהנאה לא מיתסר אלא אם כן העלה. והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קאתיא כדמוכח שמעתא דפריך וליתני ימכר כדקתני גבי חרם [נ"ח ע"א] אע"ג דהא אגרדמיס לא לנסך נתכוין. וללוליבא לא דמי לאיסור דלוליבא לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא, אלא בהדי דקא נחית נגע הגוי ביין בידיו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא מתכוין נגע ביין כדאמרינן גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה [ס' ע"ב]. וה"ג בפר"ח ובהלכות ובספרים ישנים בהדי דקא נחית נגע בחמרא. ומעשה שהיה כך היה, ולא משום נגיעה דלוליבא נקט. ואילו ברישא דלוליבא נגע בלא מתכוין הוי שרי אפי' בשתייה דחשבינן ליה כחו שלא בכונה [נ"ז ע"א], כדאמרינן נטל החבית וזרקה לבור בחמתו דשרינן אפילו בשתייה ומוקמינן ליה דקאזיל מיניה ומיניה [ס' ע"ב], ואינו יכול להשים חילוק בין נקט בידיה ולאזיל מיניה ומיניה. וכן היא שמועת הקדמונים, ועל דא אנא סמיך, אבל בהתיז את הצרעה ומדדו בקנה איכא כונת יין לפיכך אסור בשתייה, ואפי' למאן דגריס בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונטל בידו והוה ליה כהתיז את הצרעה, אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי היא כנוד מלא יין שביד גוי שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל מקום. ודמי לחביתא דאיפקע לאורכה דמסקינן אבל לפותיא שריא, אע"פ שיין יוצא דמעשה לבינה קא עביד, כ"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוה כגוף החבית וכדופנה ומותר בשתייה.
<h2>דף עב:</h2>
[שאלת ר' יעקב ישראל לר"ת]. ראשונה על היין. הנה היתה הברזא בחבית של יין תקועה ומהודקת כדרך שאר הברזאות ובאת ריבה אחת עברייה וכשכשה הברזא להוציא מן היין ולא יכלה, ותבא האמה והניעתה והנידתה ולא יצאה טפת יין לחוץ. ושאלתי את אדוני אם היין כשר. מי מדמינן לאגרדמיס גוי שקדח במינקת והעלה, ודקדקתי לפני מאור הגולה טעמא [דהעלה] דומיא דגוי שטעם את היין והחזירו הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נוגע ביין והיה מוצצו בנשימתו והניעו והנידו מותר דומיא דקנושקין [ע"ב ע"ב], דמתניתין דמס' זבין [פ"ד מ"ד] מסייע דמתניא בערובין [ל"ה ע"א] גבי שדה תבה ומגדל או דלמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ב ע"א] ואסור בשתייה. והשיב לי שהיין כשר מאחר שלא יצאה טפת יין לחוץ, ולכשיפנה ישנה לי דלא דמי ללוליבא. ועתה ישנס מתניו ויבינני מ"ט לא דמי, אם יש חילוק בדבר זה שיש שם בהיתר מתחילה לדבר שתחילתו באיסור גבי יין. [תשובת ר"ת לר' יעקב ישראל]. על הברזא שנדנד הנכרי ולא יצא מן היין כלל, ודימית אותה לאגרדמיס נכרי שקדח במינקת להתיר או ללוליבא לאיסור. לאגרדמיס לא דמיא דהא אמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס מה התם אם לא טעים לא היה אסור. ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא, דאם המינקת רפויה דלא הוי בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור הנדנד בלא העלה בשתייה כדאמרינן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה דאסרינן במתניתין [ס' ע"ב] בשתייה, אבל בהנאה לא מיתסר אלא אם כן העלה. והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קאתיא כדמוכח שמעתא דפריך וליתני ימכר כדקתני גבי חרם [נ"ח ע"א] אע"ג דהא אגרדמיס לא לנסך נתכוין. וללוליבא לא דמי לאיסור דלוליבא לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא, אלא בהדי דקא נחית נגע הגוי ביין בידיו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא מתכוין נגע ביין כדאמרינן גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה [ס' ע"ב]. וה"ג בפר"ח ובהלכות ובספרים ישנים בהדי דקא נחית נגע בחמרא. ומעשה שהיה כך היה, ולא משום נגיעה דלוליבא נקט. ואילו ברישא דלוליבא נגע בלא מתכוין הוי שרי אפי' בשתייה דחשבינן ליה כחו שלא בכונה [נ"ז ע"א], כדאמרינן נטל החבית וזרקה לבור בחמתו דשרינן אפילו בשתייה ומוקמינן ליה דקאזיל מיניה ומיניה [ס' ע"ב], ואינו יכול להשים חילוק בין נקט בידיה ולאזיל מיניה ומיניה. וכן היא שמועת הקדמונים, ועל דא אנא סמיך, אבל בהתיז את הצרעה ומדדו בקנה איכא כונת יין לפיכך אסור בשתייה, ואפי' למאן דגריס בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונטל בידו והוה ליה כהתיז את הצרעה, אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי היא כנוד מלא יין שביד גוי שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל מקום. ודמי לחביתא דאיפקע לאורכה דמסקינן אבל לפותיא שריא, אע"פ שיין יוצא דמעשה לבינה קא עביד, כ"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוה כגוף החבית וכדופנה ומותר בשתייה.
